בנם הבכור של דינה וינקו (יעקב). נולד ביום א' באייר תרפ"ג (17.4.1923) בעיר בקאו שבצפון רומניה. אח לשבתאי, שאול ויהושע.

יצחק, בן לאחת הקהילות היהודיות הגדולות והפעילות ברומניה, החל את לימודיו בעירו. במלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש חבל טרנסניסטריה בידי הנאצים בשנת 1941 ומסירתו לרומניה כתגמול על שיתוף הפעולה שלהם, גורש לשם כמו רבים מיהודי רומניה, ונכלא באחד המחנות לעבודות כפייה. שהה שם בתנאים קשים ביותר, בחורף הקפוא, ושרד. כנגד כל הסיכויים הצליח לברוח, ובאחד הימים הופיע בבית והתאחד עם משפחתו ששרדה את המלחמה.

את חנה, בחירת ליבו, הכיר מילדות. עם שובו לבקאו השניים התחתנו ונמלטו מרומניה. הם נתפסו, הובלו למחנה באיטליה, שם שהו בתנאים נסבלים יותר. בשנת 1946, לאחר השחרור, הפך המקום למחנה עקורים.

בשנת 1948, לאחר הקמת המדינה ובעיצומה של מלחמת העצמאות, עלה עם רעייתו ובתם שנולדה במחנה לישראל. הם שוכנו בכפר יונה, ויצחק בן העשרים וחמש מייד גויס לצה"ל והוצב בחיל התחזוקה. שירת במחנה בית ליד הסמוך לכפר יונה. עלה והתקדם בסולם הדרגות וזכה להערכת המפקדים, אשר הציעו לו לחתום קבע. יצחק נענה להצעה והמשיך לשרת במחנה בבית ליד כרס"ר מטבח.

בשנות המדינה הראשונות זכה להתאחד עם הוריו ואחיו, שעלו מרומניה לארץ.

בהמשך שירותו במסגרת צבא הקבע הועבר לחיל החימוש (כיום: חיל הטכנולוגיה והאחזקה) והוצב באחד המחנות שבאזור המרכז. לאורך שירותו נטל חלק במלחמות ישראל. הגיע לדרגת רב-סמל ראשון.

לחנה ויצחק נולדו ארבעה ילדים – אסתר, שנולדה במחנה באיטליה, ובארץ נולדו הבת טובה והתאומים יוספה ושאול. המשפחה עמדה תמיד בראש מעייניו. גידל באהבה את ילדיו והיה עזר כנגדה של רעייתו. אהב לצאת עם משפחתו לטיולים ברחבי הארץ ולערוך פיקניקים בחיק הטבע. אהב מאוד גם לארח, והצטיין בהכנסת אורחים. שני תחביביו העיקריים היו שירה וציור, ובשניהם הפגין כישרון מרשים. צייר נופים מהדמיון ומהזיכרונות ונהנה לחלק את היצירות המוגמרות למשפחה ולחברים. הרבה לשיר בבית, וגם באירועים ובשמחות משפחתיות.

יצחק נודע בליבו הרחב, ביכולת הנתינה ובאהבת אדם שאין שנייה לה. אוהביו סיפרו כי כל אימת שפגש חייל במצוקה מייד נרתם לסייע; גילה התעניינות אמיתית ודאגה לשלומו, והזמין אותו להתארח בביתו.

במהלך שירותו לקה בליבו. הוא אושפז בבית החולים, עבר תהליך שיקום ולאחר החלמתו שוחרר מהצבא והוכר כנכה צה"ל.

חייו התנהלו בצל מחלת הלב שסבל ממנה. הוא הצליח להתאושש גם לאחר התקף הלב השני שפקד אותו, אך בפעם השלישית נדם ליבו לנצח.

יצחק ינקוביץ נפטר ביום כ"א בתשרי תשל"ט (22.10.1978) והוא בן חמישים וחמש. הובא למנוחות בבית העלמין שבכפר יונה. הותיר אישה, שלוש בנות ובן, נכדים ושני אחים.

יצחק מונצח בבית "יד לבנים" בנתניה ובאתר ההנצחה לכל חללי חיל החימוש שהוקם בעיר.